שלום כיתה א' - אותיות של דבש

לפני שנה בדיוק עליתי לכיתה א'.

עליתי לכיתה א' לפני ארבע שנים.

היה לי שמח לעלות לכיתה א'.

ביום הראשון של כיתה א' היה מאוד משעמם.

ביום הראשון קצת קשה להיפרד.

זה מלחיץ כי אתה לא מכיר את רוב הילדים.

אתה שמח בגלל שסוף סוף אתה עולה לכיתה א'

וסוף סוף אתה מסיים את הגן.

אני הייתי רוצה לעלות שוב פעם לכיתה א'.

ביום הראשון של כיתה א' אימא שלי הביאה אותי.

ואמרתי להורים שלי כל הזמן, לכו, לכו.

כי כאילו לא הרגשתי שאני צריך אותם.

זה היה רק להיפרד מהם לאיזה כמה שעות

וללמוד ולחזור הביתה.

הגענו לכיתה, אז לא היה כל הטקס הזה

שהאימא מביאה ונפרדת וה"שלום כיתה א'".

בקיבוץ הולכים בערב לחדר האוכל עם ההורים,

ואיזו אישה אמרה לי, איזה יופי, דבורה,

את הולכת לכיתה א', תלמדי קרוא וכתוב.

זאת אומרת, קלטתי מהסביבה שזה משהו חשוב.

המרחק היה גדול.

בתל אביב באותן שנים עדיין לא היו רמזורים.

פתחו לי את הדלת,

זה היה נשמע כאילו נכנסתי לאיזה משהו המוני

ורועש, והיו שם ילדים מכמה גילאים.

אבל היה מקובל לפנות לעוברי אורח,

היום אני מאמין שהיו חוששים לעשות דבר כזה,

ולבקש, אדוני, תעביר אותי בבקשה את הכביש.

ואני תפסתי את אימא שלי, אני זוכרת את השמלה,

ולא נתתי לה ללכת,

ואמרתי שהיא תשב איתי בכיתה.

היו שתי מורות.

אז אחת מהן הייתה מאוד מאוד מתוקה.

הביאה מין בובה כזאת של תאטרון,

שהיא כל הזמן עשתה לנו איתה דברים מצחיקים.

והמורה, למה אתה לא הבאת את השיעורים?

המורה הייתה ממאה שערים, עם כיסוי ראש כזה,

חרדית לגמרי, לחלוטין.

היא הייתה מאיזה מושב בשרון, קראו לה עלית,